זרקור על אמן: מישל ליאן
הרקדנית הראשית מישל ליאן גדלה בטייוואן כשהיא מרבה לצפות בשן יון. שאיפתה להיות רקדנית שן יון הייתה כה חזקה, שכל משפחתה עברה לניו יורק כדי שהיא תוכל ללמוד ריקוד סיני קלאסי באקדמית פיי טיאן לאמנויות, ומאוחר יותר גם במכללת פיי טיאן. החל מ-2013, היא מגשימה את חלום ילדותה לעלות על הבמה עם שן יון, ומאז היא אחת הכוכבות המובילות של הלהקה.
מישל ליאן
איך הצטרפת לשן יון, ומה גרם לך לרצות להיות חלק מזה?
נולדתי בטייוואן. מאז שאני זוכרת את עצמי, הוריי, שמתרגלים פאלון דאפא, עבדו ללא לאות, יום ולילה, כדי להעלות את המודעות לרדיפת מתרגלי הפאלון דאפא בסין. אף שטייוואן מרוחקת רק כ-160 קילומטרים מסין, המערכות הפוליטיות שלנו שונות מאוד. פאלון דאפא נרדף באכזריות בסין, אבל בטייוואן מתרגלים אותו בחופשיות והוא פופולרי מאוד. כבר כילדה קטנה, רציתי לעשות משהו לעזור, בדרך שלי.
ואז, בגיל שש, ראיתי את שן יון בפעם הראשונה, ומשהו בי נדלק. חשבתי: "כך אוכל לעשות זאת. זו הדרך שלי להשמיע את קולי – באמצעות ריקוד". מאותו יום ואילך, התחלתי לאסוף מטבעות בשקיק קטן. רציתי לחסוך מספיק מטבעות כדי להגשים את החלום שלי: לקנות כרטיס טיסה לארה"ב ולהיבחן לאקדמית פיי טיאן לאמנויות, שהתלמידים שלה יכולים להופיע עם שן יון.
באחד הימים, אבי ראה את השקיק שלי. במקום סתם להיות משועשע מכך, הוא הפתיע אותי לגמרי – הוא החליט שכל המשפחה תעבור לארה"ב כדי שאוכל להגשים את החלום הזה. כשראיתי עד כמה הוריי האמינו בי, זה עזר לי להיות נחושה אפילו יותר. מאותו יום ואילך, ההצטרפות לפיי טיאן והרעיון של להפוך לחלק משן יון כבר לא היו רק חלום שלי – הם הפכו לדרך שלי לכבד את אהבתם של הורי ולהמשיך להגשים את המשימה שלהם.
מה את הכי אוהבת בלהופיע על הבמה?
את הרגע שבו האורות נדלקים - על אף שהתזמורת מנגנת, עבורי הכול משתתק. באותו רגע, כבר אינך "את" - את הופכת לחלק ממשהו גדול יותר, רק ביטוי טהור של המסרים של טוב לב והתרוממות רוח שאנחנו רוצים לחלוק עם הקהל.
איזו שמחה בלתי צפויה גילית בסיבוב ההופעות?
אריזה. אני תמיד מצליחה לדחוף הכול למזוודה שלי. זה לא פשוט, אבל באופן מוזר זה גם מספק. (טיפ אריזה?) לכל קטגוריית בגדים השתמשו בפאוץ' או בשקית עם רוכסן. דחסו אותן ליחידות קומפקטיות כדי לחסוך מקום ולהבטיח שהמטען שלכם יראה מאורגן. אף פעם אי אפשר לדעת מתי אנשי הביטחון של שדה התעופה ירצו לפתוח את המזוודה.
מה ההבדל בין ריקוד סיני קלאסי לבין צורות ריקוד אחרות?
ריקוד סיני קלאסי ייחודי בכך שהוא אינו רק צורת אמנות פיזית, אלא למעשה גם התגלמות של אלפי שנות תרבות ופילוסופיה סיניות. כל תנועה מתחילה במחשבה, ברוח ובלב – לפני שהיא הופכת לצורה. טכניקת הריקוד והצורה, משמשות לביטוי רעיונות עמוקים יותר.
לכן, כדי לרקוד אותו היטב, לא רק שעל הרקדן לאמן את הגוף, עליו גם להעשיר את ההבנה שלו על ההיסטוריה, הספרות, האסתטיקה, וחשוב מכל – על המוסריות. כמובן שצריך כוח וגמישות, אבל גם ענווה, סבלנות וידע. אני חושבת שהאיזון בין היכולת הפיזית לטיפוח הפנימי, הוא מה שהופך את הריקוד הסיני הקלאסי לעמוק במיוחד.
מה את עושה כדי למקד את עצמך לפני הופעה?
לפני הופעה אני שותה אספרסו כפול, מותחת את הגפיים, מחממת את המפרקים ומזכירה לעצמי לשחרר – להתנתק ממודעות יתר לעצמי כדי להפוך לאחת עם המופע.
איך את נרגעת אחרי הופעה?
אחרי הופעה אני אוהבת להאזין לפודקאסטים, לרשום הערות עם ידע חדש, או לחלוק רגע שקט עם האנשים שחשובים לי.
מהם התחביב או הבילוי האהובים עליך, ולמה?
אני אוהבת ללמוד עובדות אקראיות על העולם. ההפתעות הקטנות האלה נותנות למוח פרץ קטנה של דופמין.
יש לך טיפים לגבי כיצד לטפל בעצמך, כדי לשמור על כושר גופני מיטבי?
שינה וחיוכים. זה משהו שעכשיו גם אני עובדת עליו.
מהי הדמות הכי בלתי נשכחת שגילמת על הבמה?
הגברת הצעירה יינג-טאי, מ"נאהבי הפרפרים". זה היה אחד התפקידים הכי מרגשים ומורטי העצבים שגילמתי אי פעם. הייתי צריכה להחליף בין דמות של נערה, לבין נערה המחופשת לגבר, עם שתי החלפות תלבושות מהירות במיוחד – כל אחת מהן של חמש שניות בלבד. באותם רגעים, לא היה זמן לחשוב, רק לפעול. פעימת לב אחת ואת בדמות הגברית המחופשת של יינג-טאי, ובפעימת הלב הבאה הייתי שוב בדמותה הנשית האמיתית – וכל זה בזמן שהסיפור ממשיך להתקדם. אם מפספסים פעימת לב, הסיפור גמור. זה היה גם מפחיד וגם מלהיב בה בעת.
אם היה לך כוח-על, מה הוא היה?
זה היה כוח-על קוגניטיבי. הייתי שמחה להבין כל דבר מיידית – שפות, רגשות, ואפילו את הסיבות לכך שאנשים עושים את מה שהם עושים. אני חושבת שזה יהפוך את החיים למרתקים ללא גבול ויעזור לי להתחבר עם אחרים ברמה עמוקה יותר.
אם היית יכולה לתאר את עצמך בשלוש מילים, מה הן?
רגשית, אמפתית ומופנמת.
מהי העיר המועדפת עליך לביקור בסיבוב ההופעות?
קיוטו. עדיין קיוטו, אפילו אחרי שהייתי שם כל כך הרבה פעמים. הרחובות הסואנים שלה, לצד שלוותו של נהר קאמו, חתול הרחוב המהוסס שמרחרח בחיפוש אחרי דגי יאקיזאקאנה צלויים, והאור החם החודר מבעד לחלונות הממוסגרים בעץ – הם כולם חלקים מהעיר המקסימה ושובת הלב הזו. וכמובן, הכול שם כל כך נוח.
תגובת הקהל הזכורה ביותר?
פעם אחת, כשהמנחה הודיע שהגיע הזמן להפסקה, ילד קרא בקול רם, "אווו... בבקשה לא!" כל הקהל צחק, וגם אנחנו, מאחורי הקלעים.
מהי לדעתך הרמה הגבוהה ביותר של ריקוד או של אמנות?
מבחינתי, הרמה הגבוהה ביותר של ריקוד זה כשזה הופך לצורה של ריפוי. זה קורה כשכבר לא צריך לדבר או אפילו להיות קרוב למישהו, אבל הריקוד שלך מגיע אליו, מרגיע אותו, מעורר השראה, או שמעורר בעדינות משהו בליבו.
זה מעבר לטכניקות, מעבר לקווים מושלמים. זה קורה כשהגוף הוא ביטוי של משהו טהור יותר: אמת, חמלה, סובלנות. ובאותו רגע, גם הקהל מרגיש את זה. החיבור השקט הזה הוא הצורה הגבוהה ביותר של אמנות שאני יכולה לדמיין.
אם היית יכול לשבת עם עצמך הצעירה, רק בתחילת דרכך כאמנית, מה היית אומרת לה?
הייתי אומרת לה שתהיי טובה לעצמה. לא על ידי כך שתיתן לעצמה תירוצים, אלא שתאפשר לעצמה להיכשל בלי לשנוא את עצמה, תאפשר לעצמה לנוח ללא תחושת אשם, ושתמשיך הלאה למען החתירה האמנותית הטהורה קדימה, לא מתוך פחד לפגר מאחור.
וגם הייתי גם אומרת לה ברצינות רבה: תאמני את הליבה שלך.
כן, הליבה הפיזית שלך. שרירי הבטן, הגב התחתון, השרירים המייצבים העמוקים. בלי ליבה חזקה, הקפיצות מאבדות גובה, הסיבובים מאבדים שיווי משקל, ואפילו הנשימה שלך אינה יכולה לזרום. אימון הליבה נותן הרגשה שהוא חוזר על עצמו ואינו זוהר, אבל הוא תומך בשקט בכל דבר, בדיוק כמו שהאופי מתפקד בחיים.
בקרו בעמוד מכירת הכרטיסים שלנו לגבי מופעי סיבוב ההופעות הנוכחי.
