הרקדנית הראשית אנג'ליה וואנג משוחחת על ערכים מסורתיים ועל כוחה של הענווה כשפועלים בצוות.

מאז שהייתה ילדה קטנה, הריקוד היה מרכיב מרכזי בחייה של מלודי צ'ין. לאורך השנים, הדרך לוותה בחיוכים ובדמעות. האימונים המפרכים שעברה לא רק שחישלו את גופה אלא גם עצבו את אופייה.

המורה לריקוד של פיוטר הואנג אמר לו פעם: "ברמתו הגבוהה ביותר, הריקוד הסיני אינו עוסק בתנועות. הוא עוסק בתרבות".

"גפיים בנויים היטב ומוחות שאינם מפותחים דיים..." האם זו סטיגמה המתאימה לרקדנים? כך נהג לחשוב רוי צ'ן לפני שהפך לרקדן. אבל במהרה הוא גילה שריקוד דורש הרבה יותר.

"אני חושב שמה שאנחנו עושים ממש חשוב – לא רק להפיץ את התרבות המסורתית שלנו ברחבי העולם, אלא גם להחזיר אותה לסין", הוא אומר. "אני חושב שלכל רקדן שן יון יש משאלה לחזור ביום מן הימים לסין ולהופיע שם".

מה שפשוט אינו בהכרח קל. עבור אוונג'לין ג'ו, מסע הריקוד היה תהליך של מחקר: כמה שליטה יכולה להיות לרקדנים על הגפיים שלהם? עד כמה גמיש הגוף האנושי?

"אותה תנועה יכולה לשמש ללחימה או לריקוד", מסביר צ'ן. "בגלל זה בשפה הסינית, 'אמנויות לחימה' ו'ריקוד' מבוטאים שניהם כ-'וו'" (Wu)...

"עשר שנים של תרגול בשביל דקה אחת על הבמה". עבור הרקדנית קרינה פו, כל הטלה של מטפחת לאוויר הנראית לכאורה נטולת מאמץ, מעלה זיכרונות של זיעה, דמעות וכישלונות. ובכל זאת, באמצעות הריקוד הסיני הקלאסי היא למדה הרבה מעבר לשליטה בטכניקות מורכבות.

הכשרה קפדנית של רקדן עשויה לאתגר את החוזק הפיזי והנפשי כאחד. אבל הרקדן הנרי הונג מאמין "שעבודה קשה תמיד משתלמת". כדי להתגבר על עייפות בזמן ההופעה הוא מזכיר לעצמו את העקרון שלו: "תן את המיטב שלך לקהל ותוקיר את ההזדמנות להיות על הבמה". מנטליות כזו תמיד מאפשרת לו למלא את כל כולו באנרגיה. הצטרפו אלינו לפרק זה של "הכוכבים של שן יון" כדי לגלות כיצד מסע הריקוד הסיני הקלאסי של הנרי העשיר את חייו.

הרקדנית הראשית אלסי שי זוהרת גם על הבמה וגם מחוץ לה. מה הסוד שלה? היא יודעת שריקוד הוא הרבה יותר מאשר צורה או טכניקה – הניצוץ האמתי נובע ממצפן מוסרי חזק של הרקדן. היא ממלאת את לבה בעקרונות של "אמת, חמלה וסובלנות", (ואת בטנה בתה בועות טאיוואני) ותמיד שואפת להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמה. אלסי יודעת שהכוכבים הבהירים ביותר אינם זורחים כדי להיראות, אלא כדי להוביל אחרים באפלה.