יש פתגם ישן שאומר "חלום הוא רק מציאות מרוחקת". דבר אחד שלמדתי באימונים שלי בדרכי להפוך לרקדן מקצועי, הוא שכשאנחנו אוזרים אומץ לאתגר את עצמנו, אנחנו יכולים לקרב מעט יותר את החלומות שלנו אל המציאות ההיא.
קל לחלום, אבל לא לכולם יש האומץ לעשות את הצעד הנוסף כדי לממש את חלומם. לעתים קרובות אנשים נסוגים אפילו לפני הצעד הראשון, נרתעים מהלא נודע. אחרי הכול, הצעד היחיד הזה יכול לגרום לך לצלול לעמקים מבעיתים, או להגביה עוף ולכבוש הרים. ברגע שלפני אותו צעד ראשון, אתה לא באמת יודע מה תגלה.
לפני שש שנים מצאתי את עצמי בצומת דרכים וצעדתי את הצעד הראשון שלי על מסלול הריקוד. אני עדיין לא יכול לומר שכבשתי את ההר, אך אני בטוח שלא נפלתי משום צוק. אני לא יודע אם יבוא יום ואגיע לפסגה הגבוהה ביותר, או אם אפילו אי פעם אמצא אותה, אבל כבר השגתי ועברתי כל-כך הרבה עד כה.
עד כמה שזה נחשב, אימא שלי חושבת שכבר הספקתי לכבוש הרים רבים. "לפני שהתחלת לרקוד, היו לך שתי רגליים שמאליות", היא אומרת. "עכשיו אתה יכול לעשות סלטות בקלילות!" והיא אכן צודקת.
עבורי, ההר הבוגדני ביותר שכבשתי היה סלטה באוויר. בשעה שחברי לכיתה התקדמו במהירות, יכולתי רק לבהות בהדגמות של המדריך ולחשוב, "האם אני צריך להרים קודם את הרגל הימנית או את השמאלית? איך הוא מביא את הרגליים שלו אל מעל לראשו מבלי להתרסק על הרצפה? למה הידיים שלו לא נוגעות בקרקע?" אפילו כשהצלחתי לענות על השאלות המתרוצצות בראשי, גופי התקשה לתרגם את ההבנה לפעולה. אמרתי לרגלי הימנית להתרומם ראשונה, אבל השמאלית הייתה הראשונה שהגיבה.
לעולם לא אשכח את הסלטה המוצלחת הראשונה שלי. זה היה באחד מימי ראשון, בשעות אחר הצהריים. פיזרתי כמה מזרנים כחולים על הרצפה החבוטה של סטודיו המחול. קרני שמש אחרונות פזרו ניצוצות על ניירות הדבק (והזיעה) שכיסו את הקרעים במזרונים. אחרי שעות שזרקתי את עצמי על הרצפה, "תוותר" הייתה המחשבה העקבית היחידה שצפה בשלולית שהייתה המוח שלי. הסתכלתי בזעף על ריבועי הספוג הדביקים והמיוזעים ושאלתי את עצמי, "אני באמת הולך לוותר כל-כך בקלות?"
בבת אחת הרגשתי בכל גופי דחף של אנרגיה. רצתי, קפצתי... ונחתתי בשנייה שלאחר מכן על הקרקע, מבלי ליפול! שלם! כשכל שריר בפניי תשוש לחלוטין, הצלחתי איכשהו למצוא כוח לחייך. זהו הזיכרון היפה ביותר, אבל אני מניח שהוא רק אחד מהנופים המרהיבים שאפגוש כשאטפס על הרים גבוהים יותר.
