מעמק נהר הוְאי שבמזרח סין מגיע "הואה-גו-דנג", אחד מסגנונות הריקוד העממיים העתיקים ביותר והייצוגיים ביותר של בני ההאן.
נהר הואי והקהילה שבסביבותיו, השוכנים בין נהר היאנג-צה הגבוה לנהר הצהוב הנמוך, משלבים את המיטב של תת-התרבות הצפונית של סין עם זו של תת-התרבות הדרומית. על כן ריקוד "הואה-גו-דנג" עשוי להיות נועז וחסר רסן כמו בצפון, או עדין ואלגנטי כמו בדרום.
האלמנטים הדרמטיים הייחודיים, והליווי המוזיקלי יוצא הדופן, תורמים לכך שריקוד "הואה-גו-דנג" הפך לאחת מצורות הריקוד העשירות ביותר בסין. פעמים רבות מלווים את הריקוד כלי הקשה במקצבים חגיגיים ומלאי חיים - על פי רוב שילובים של גונג, מצילתיים ותופי פרח.
קומבינציות ריקוד מורכבות ממזגות תנועות קטנות וגדולות, ומהירות ואיטיות, כדי לחשוף מגוון רחב של רגשות. על הרקדנים לבצע טכניקות מסובכות של איזון, קפיצות, סיבובים ואקרובטיקה. הם עשויים גם להשתמש באביזרים שונים, ביניהם תופי פרח, מניפות, מטריות ומטפחות.
בהתאם למסורת המקומית, בעמק נהר הואי נהגו לרקוד את ריקוד "הואה-גו-דנג" החל מסוף עונת הקציר ועד לתחילת עונת הזריעה באביב הבא, ויבול שופע היה הסיבה הטובה ביותר לחגיגה.
עם חלוף הזמן, ריקוד "הואה-גו-דנג" הפך גם לחלק מחגיגות רבות נוספות וההופעות המפוארות ביותר נערכו בירידי מקדשים ובפסטיבלים לכבוד השנה הירחית החדשה. מופע "הואה-גו-דנג" הציג קטעי שירה וריקוד רבים, ופעמים רבות כלל גם קטעים אינסטרומנטליים ומחזות קצרים.
במופע של שן יון, בקטע הריקוד בסגנון הואה-גו-דנג - "שמחה בעמק הואי" (2012), איכרים צעירים משני כפרים מתאחדים בריקוד עממי מלא חיים, בעודם מקניטים ומאתגרים זה את זה.
