אנשים אולי חושבים שסינית היא שפה אחת יחידה. למעשה, יש מאות ניבים המדוברים ברחבי סין, רבים מהם בלתי מובנים זה לזה, ויש אפילו תתי חלוקות בתוך הניבים עצמם. הניב שמרבית האנשים מזהים כסינית הוא מנדרנית, אך גם לקנטונזית יש מספר רב של דוברים, במיוחד בדרום סין, בהונג קונג וברבעים הסיניים הפזורים ברחבי העולם.
עם גיוון כזה של לשונות, כיצד אנשים הצליחו לתקשר? למרות ההבדלים בהגייה, בדקדוק ובשפות המדוברות, היבט אחד של השפה נקבע כסטנדרט בכל סין, ואף התפשט לארצות אחרות במזרח אסיה: סינית ספרותית או קלאסית.
מקורה של הסינית הקלאסית הוא בסינית המדוברת מהתקופה שקדמה לשושלת צ'ין (207-221 לפנה"ס). בהדרגה היא נבדלה משפת הדיבור והתפתחה לשפה עצמאית המשמשת לספרות קלאסית ולכתיבה רשמית.
שפה כתובה בלבד
בסינית המודרנית, רוב המילים מורכבות משתי סימניות או יותר, שיחד יוצרות משמעות מסוימת. למשל, הסימניה 文 (וון), כאשר מצורפת לסימניה 化 (הואה), הופכת למילה 文化,שפירושה “תרבות”; כשהיא מצורפת ל- 件 (ג'יאן), הופכת למילה 文件 (זי) שפירושה "מסמך"; יחד עם 字, יוצרת את 文字 שפירושה "שפה כתובה".
בסינית הקלאסית, לעומת זאת, רוב המילים מורכבות מסימניה יחידה ויכולות לשמש בחופשיות כחלקי דיבר שונים. כך, הסימניה 文 כשלעצמה מתייחסת במידה מסוימת לכל אחד מהפירושים שהוזכרו קודם. יכולה להיות לה גם המשמעות של "אזרחי", בניגוד ל-"צבאי", ולתאר אדם שהוא אדיב, אציל או מלומד, או אפילו לשמש כשם משפחה. הרמז לפירוש הנכון נמצא בטקסט המקיף את המילה, ועל הקורא מוטל לפענח את המשמעות.
במונח "סינית קלאסית" 文言文 (וון יאן וון), הסימניה 文 מופיעה פעמיים. כך המונח עצמו משקף את אחד הרעיונות החשובים ביותר של הסינית הקלאסית: גמישות בפרשנות.
אכן, 文言文 כולל מספר רב של אפשרויות. "מסמך העוסק בכתיבה" הוא אחת מהן. פירוש נוסף הוא "כתיבה אלגנטית", או אולי "טקסט על איך להיות אדם אצילי ואדיב". זה יכול להיות גם "תיעוד של דברים שאמרה גברת וון", או אפילו "דבריו של מר וון על ספרות". אך לרוב, 文言文 מובן במשמעות של "כתיבה בשפה ספרותית".
היות שסינית היא שפה שמילים רבות בה נשמעות דומה אך נכתבות באופן שונה, יהיה מבלבל מאוד לדבר סינית קלאסית. ניקח שוב את הסימניה 文 (וון). היא נשמעת בדיוק כמו הסימניות 聞 (שפירושה "לשמוע"), 紋 ("סיבי עץ"), 蚊 ("יתוש")... והרשימה עוד ממשיכה.
כשכותבים בסינית קלאסית אין אי-בהירות בנוגע לסימניה שאליה מתכוונים, ולקורא יש זמן לשקול את הסימניות בהתאם להקשרן בטקסט. בדיבור, לעומת זאת, אי-הבנות מופיעות כמעט מיד.
אז מדוע סין, קוריאה, יפן וויטנאם השתמשו כולן בסינית הקלאסית כשפה הכתובה הרשמית שלהן במשך אלפי שנים? בבלוג הבא שלי אציג מספר תיאוריות. אנסה גם לתת לכם רמז כיצד נשמעת (או בעצם נכתבת) הסינית הקלאסית.
