אם תשאלו אנשים שאינם סינים אלו אסוציאציות מעלה ברוחם המונח "תרבות סינית מסורתית", רבים מהם ישיבו משהו כמו "רקדנים עטויי גלימות בטקס הפתיחה של אולימפיידת בייג'ינג", "תנועות של אמנויות לחימה מסרטים כמו 'גיבור'", או "האירועים במכון קונפוציוס שנפתח לאחרונה באוניברסיטה שלי".
למעשה, בעוד שדוגמאות אלה כוללות מרכיבים שטחיים של התרבות הסינית המסורתית, חסר בהן מרכיב מהותי, מרכיב שהמפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) מנסה כבר עשרות שנים להרוס: המסורת של לימוד עצמי רוחני והערכה עמוקה לשמימי.
מאז ימי קדם האמינו הסינים שלאורך שושלות שונות, ישויות שמימיות העבירו לבני האדם את התרבות העשירה של סין. במיוחד, שלוש הדתות העיקריות - הקונפוציאניזם, הבודהיזם והטאואיזם – היו בלב לבה של מורשת זו. הן עוררו השראה לרוחניות ולאמונה, ועודדו הערכה עמוקה לערכים כמו טוב לב, צדק, נימוסין וחוכמה.
אולם עם שורשיה האתאיסטיים, המק"ס התמידה במאמציה לחתור תחת ערכים ואמונות אלה, מתוך פחד שהאמונה באלוהי תפחית את הנאמנות למפלגה. היא השיקה מגוון קמפיינים - הבולט מביניהם הוא "מהפכת התרבות" - כדי להרוס אתרי תרבות ואתרים דתיים, בשעה שהיא מאלצת את האנשים הסינים לאמץ את פילוסופיית ה"מאבק נגד השמים, מאבק נגד הארץ, ומאבק נגד האדם".
כתוצאה מכך, בסין של היום המק"ס נותנת את חסותה למופעים ולתערוכות המתארים באופן שטחי את האגדות או את הלבוש המסורתיים, אך המהות הפנימית אבדה.
קל לפרש שלא כהלכה תצוגות שכאלו ולחשוב שהן מהוות ייצוג אותנטי של התרבות הסינית המסורתית, ומאידך להתייחס בטעות למופעי שן יון – המאזכרים בודהות, טאואים ואלוהויות – כאל מופעים המקדמים אמונות דתיות.
אך למעשה, כיוון שהאמונה באלוהי מרכזית כל-כך בתרבות הסינית, השמטה שלה מהאמנויות עושה עוול כלפי ההוד והפאר של תרבות זו. מסורת אבודה זו, על כל המשמעויות הפנימיות העמוקות שלה, היא בדיוק מה ששן יון מתכנן להשיב לחיים.
