בסין העתיקה, תופים נחשבו ככלי נשק פלאי רב עוצמה, ולראשונה השתמשו בהם בעת יציאה לקרב. צליליהם רבי ההוד הנשמעים למרחוק, הפכו את תופי המלחמה לאמצעי חשוב בהעלאת המורל של הלוחמים.
כאשר מיינו את כלי הנגינה לסוגים שונים בתקופת שושלת ג'ואו (256-1046 לפנה"ס) קיבל התוף הסיני את המקום הראשון ברשימה. הוא הפך לכלי נפוץ, פופולרי במיוחד בעת טקסי הקורבנות במקדשים, ובעת סעודות מלכותיות בארמונות.
המסגרת של תופים סיניים עשויה לרוב מעץ, וראש התוף מעור חיה. בדרך כלל, ככל שקוטר התוף גדול יותר צלילו נמוך יותר. כדי לקבל אפקטים צליליים שונים, המתופף מכה בחלקים שונים של התוף, כמו למשל שפת התוף – היכן שהעור פוגש בעץ, בצדי התוף, או אפילו במסמרי המתכת המחזיקים את העור מתוח.
רקדני השן יון משתמשים על הבמה בסוגים רבים של תופים סיניים. הנפוצים ביותר הם תופי מותן, תופי קרב ותופים מתומנים.
