לפרסום מיידי
30 בדצמבר 2024
זה נכון שהלהקה שלנו זוכה להצלחה מרשימה, כשהיא מופיעה בכל שנה בפני יותר ממיליון צופים על פני חמש יבשות. זה נכון שקְהלים ברחבי העולם, באלפים, שיבחו את המופע שלנו מכל הלב לאחר שצפו בו. זה גם נכון שהקמנו, במו ידינו, את להקת אמנויות הבמה הצומחת במהירות הרבה ביותר בהיסטוריה האמריקנית.
מה שה"ניו יורק טיימס" טועה לגביו לחלוטין הוא מדוע עשינו זאת, ובמובנים רבים גם כיצד הצלחנו.
היבט זה של הדיווח בניו יורק טיימס מטריד במיוחד, משום שמה שמניע את האנשים שעובדים או מופיעים בשן יון הוא למעשה די ברור – אם רק מוכנים לבדוק. זה לא מסובך כלל.
השיטה הרוחנית הבודהיסטית שלנו, פאלון גונג, הייתה פופולרית מאוד בסין במהלך שנות ה-90, והיא זכתה לפרסים ולשבחים על היתרונות הבריאותיים שלה ועל כתביה הרוחניים, אפילו מהממשלה הסינית. אך משום שדרך האמונה הזו צברה פופולרית רבה כל כך, המשטר הסיני חש מאוים, ופתח בקמפיין כלל ארצי של דיכוי ואלימות. במהלך רבע המאה החולפת, מיליונים נעצרו, עונו או נרצחו. לאורך 25 השנים הללו, מתנדבים ברחבי העולם תרמו ללא אנוכיות מזמנם וממשאביהם לפרויקטים, לחברות ולארגונים החושפים את הרדיפה הזו, כשהם מעניקים קול לסיפוריהם של הקורבנות, עוזרים להציל את חייהם של חבריהם ושל בני משפחותיהם שנותרו בסין, ומשמרים את התרבות המסורתית של סין, שאותה המשטר הקומוניסטי מבקש להרוס. שן יון ממלא תפקיד מרכזי במאמץ הגדול הזה, וזה מה שמניע אותנו.
אך הניו יורק טיימס היה מעדיף שקוראיו יאמינו שאף אחד מהאמור לעיל אינו גורם מניע, ואולי אפילו אינו ממשי - נקודת מבט מוזרה המתעלמת מהסבל האנושי הנורא, ומזלזלת באמונתם העמוקה של עשרות מיליונים ברחבי סין, ארצות הברית והעולם כולו.
ואכן, הקריקטורה שהניו יורק טיימס עושה משן יון מתעלמת מכל חלק של הסיפור האמיתי – סיפור של דם, יזע ודמעות של גברים ונשים אמיצים שנמלטו מרדיפה בסין, ייסדו את שן יון והמשיכו ליצור בארץ חדשה להקה חדשה של אמנויות במה, כזו שמטרתה לעזור לאנשים להתחבר מחדש לחלק הטוב ביותר של הטבע האנושי שלהם - לאור הפנימי השמימי שלהם עצמם.
כמו חברות סטארט-אפ רבות, הסתמכנו תחילה על סיפורים של גבורה אישית, כולל צוות שכולו מתנדבים העובדים בעיקר בלילות ובסופי שבוע, כדי לייסד את החלום שלנו. כשהשגנו רמה מסוימת של הצלחה וההפקות שלנו זכו לפופולרית הולכת וגדלה, יכולנו להתחיל לשלם לחלק מאנשי הצוות משכורות צנועות. כשהמשכנו לצמוח, העלינו את המשכורות והגדלנו את השירותים הניתנים לאנשי הצוות שלנו. עם זאת, לאורך כל התהליך המשכנו להסתמך רק על עצמנו, ללא תמיכה מתמשכת מנותני חסות ממשלתיים או תאגידים, דבר שכמעט ולא נשמע כמותו בעולם אמנויות הבמה.
שום דבר מהסיפור הזה אינו מועבר או אפילו מוזכר בניו יורק טיימס. למעשה, נראה שהסיקור שלהם מיועד לבנות נרטיב מעוות כאשר הוא במכוון בוחר בפינצטה סיפורים שליליים של כמה אנשי צוות לשעבר ממורמרים, וגם מתבסס על פעולות של אנשים שלא קיבלו את האישור או את התמיכה של שן יון, או אפילו מתבסס על אי דיוקים.
למשל, הטענה ששן יון עוקף את הכללים הנוגעים למענקים ממשלתיים מטעה מאוד. גם הטענה שהמפיק המקומי באינדיאנה הפסיד כסף בסדרת המופעים של 2018 וכמה שנים מאוחר יותר השתמש במענק ממשלתי כדי לכסות על הגירעון כביכול, היא שקר וכזב, וזו עובדה שנמסרה לכתבים עוד לפני פרסום הכתבה.
אחת ההכפשות הבולטות ביותר בכתבה של ה"ניו יורק טיימס" הוא סיפורה הטרגי של אימה של ליאנג. גם כאן, הניו יורק טיימס מציין כמה עובדות רק כדי להטעות את הקוראים לגבי האמת. לדוגמה, במקרים רבים עמיתים בשן יון דחקו באִמה של ליאנג לרסן את ההוצאות המיותרות ולעיתים אף בזבזניות שלה. גם כשלונה של האם לדאוג לבריאותה היה נושא לדאגה בקרב הסובבים אותה. לבסוף, לאחר שסירבה שוב ושוב לטיפול, איש צוות של שן יון התעקש שייקחו אותה לבית החולים ובסופו של דבר הוא לקח אותה לשם בעצמו.
הסיפור כולו קורע לב ואהדתנו לילדיה גדולה ביותר, מכיוון שאנחנו מבינים את הכאב העז שהם נשאו. עם זאת, פעולותיה והחלטותיה של האם היו שלה כמובן, והן יושמו על אף תוכחות ואזהרות חוזרות ונשנות, ולעיתים גם חריפות, מצד אנשי הסגל של שן יון, הקוראות לה לשנות את דרכיה. כל ניסיון לתאר את החלטותיה כאילו שהן תוצאה של "ניצול" מצד שן יון, הוא חסר בסיס לחלוטין.
כמו כן, מלבד הדגשת ההצלחה שלנו, נראה שהקיבעון של הניו יורק טיימס לגבי עתודות המזומנים של החברה שלנו אינו במקום. ייתכן שהוא נובע בחלקו מבורות לגבי מה נדרש לניהול בפועל של ארגון כמו שן יון. שלא כמו רובן המכריע של להקות אמנויות הבמה בעולם, אין לנו נותני חסות תאגידיים או תמיכה ממשלתית קבועה, וגם אין לנו תכנית תרומות של "ידידים" פעילים. אנחנו מתקיימים כלכלית בדרך הישנה - בזכות הערך שהמוצר שלנו מביא לצרכנים (כלומר, אנחנו מתקיימים על ידי כך שאנחנו מציעים לקהל שלנו הופעות איכותיות).
כארגון ללא מטרות רווח, כל דולר שאנחנו מרוויחים מושקע בלהקה כדי לקדם את המשימה שלנו, או שהוא משמש לניהול הפעילויות שלנו, שזו אחריות לא קטנה בהתחשב בגישה של "הכול כלול" אותה אנחנו מציעים לאנשינו. לאנשי צוות רבים מוצעים אירוח ולינה חינם, ואנחנו מספקים מגוון מתקנים ושירותים בחינם כדי להעשיר את חיי היום-יום של כלל אנשי הקמפוס. אנחנו גם עוזרים לממן את בתי הספר של פיי טיאן החולקים עמנו את הקמפוס שלנו ומספקים מְלַגות מלאות לכל הסטודנטים – הכוללות לינה וארוחות מלאות – ששוֹויָן מוערך בכ-50,000 דולר בשנה לכל אחד.
יתר על כן, אנחנו נוקטים באמצעים כדי להבטיח מוכנות פיננסית גבוהה למקרה של אסון נוסף בסדרי גודל של מגפת הקורונה או מצב חירום חמור אחר. למעשה הצלחנו לשמור על כל האנשים שלנו מועסקים לאורך תקופת המגפה, אף על פי שלא הופענו במשך שנה וחצי, ובכוונתנו להיות מסוגלים לעשות זאת שוב, אם יהיה צורך בכך בעתיד.
הנרטיב הגורף במאמר של הניו יורק טיימס מדאיג ומעליב מאוד: הוא מזלזל באמונה ובקהילה שלנו, מעוות את כוונותיהם ואת פעולותיהם של אנשים טובי לב לאורך עשרות שנים, אינו מתייחס להישגים האמנותיים ולתרומותיו של שן יון, ומייחס את כל המאמצים שלנו לדבר אחד בלבד – מוטיבציה לרווח. תיאור שאין חסר דיוק ממנו.
גם מטריד לראות שכמה מהנקודות במאמר משקפות, תוך דמיון מזעזע, את התעמולה של המק"ס נגד שן יון ופאלון גונג. לפני 25 שנה נרטיבים כאלה נוסחו על ידי המשטר בבייג'ינג, כדי לשלול מאיתנו את החירויות שלנו, לשלול מאיתנו צלם אנוש ולהשתיק אותנו, במטרה להפנות נגדנו את העם כדי להצדיק קמפיין כלל ארצי של רצח ואלימות. הופעתן המחודשת של אותן נקודות בדיוק, על גבי דפי הניו יורק טיימס צריכה לעורר בצוות העיתון דאגה חמורה, ובוודאי בקרב קוראיו.
מקורות נוספים:
