“השמים בכחול עמוק, המרחבים פתוחים עד אין סוף.
כשהרוח נושבת העשב משתופף, הצאן והבקר נגלים”.
שתי שורות אלו, מתוך שיר סיני קלאסי שנכתב לפני למעלה מ-1,500 שנה, ממחישות את רוח המישורים המונגוליים. האנשים המתגוררים בערבות הפתוחות האלו נודעים בקרבתם לטבע, בשירים ובריקודים הנמרצים שלהם ובשליטתם הייחודית בקַשָּׁתות וברכיבת סוסים.
המונגולים התגוררו לאורך השנים ב"יורט", הדומים לאוהלי ה"טיפי" של הילידים באמריקה. לבתי מגורים זמניים אלה נלווה אורח חיים נוודי משוחרר, של צייד ושל רעיית צאן במישורים הפתוחים.
מדי שנה נערכות בערבות המונגוליות חגיגות אמצע הקיץ, המוכרות בשמן "נדאם". שירה, ריקודים ותחרויות האבקות, רכיבה על סוסים וקליעה בחץ וקשת, הם כולם חלק ממסורת זו, שהיא מפגן ידידות בין השבטים השונים ותפילה לשנה של שגשוג.
