"תחילתו של הרנסנס השמימי" הוא שמו של אחד מקטעי הסיום שלנו, אותו ביצענו לפני מספר שנים. הריקוד נפתח עם קבוצה של אנשים המבצעים את תרגילי המדיטציה של הפאלון הגונג, כשהם משקפים את אותן התנועות המתורגלות על ידי כמאה מיליון אנשים ברחבי העולם. הסיפור עוקב אחר שתי דמויות, ברדיפה בה הן נתקלות ובגאולתו הסופית של היקום.
במהלך עונת החזרות הקדחתנית, התפקידים השונים הוחלפו בין הרקדנים. חודש לפני מסע ההופעות, אחד מהתפקידים האלה נפל בחלקי. אני זוכר את החוויה המבלבלת, כשנאלצתי ללמוד תפקיד חדש יומיים לפני החזרה הגנרלית.
אולם לקראת השלמת סיור ההופעות, הבנתי שכבר לא משנה מי מבצע איזה התפקיד. מה שחשוב הן הדמויות המגולמות. כשהמסך התרומם בפעם האחרונה בכל מופע, יותר מתמיד יכולתי לחוש את השמחה לרקוד למען אחרים. מה שחשוב הוא הסיפור שלהם – הסיפור שבמובן מסוים, הוא גם הסיפור שלי...
...
5 ביוני, 2002. רחוב פורטלנד פלייס 66, לונדון. בקיץ אנגלי נעים, ילד קטן ואמו מצטרפים לכתריסר אנשים נוספים. הם יושבים על המדרכה שמול השגרירות הסינית, עוצמים את עיניהם ומודטים. הם פתחו במחאה שקטה סביב השעון, 24/7.
במהלך החודשים הבאים, הילד הקטן ישן באוהל, אוכל מקופסאות ובעיקר כדי לשעשע את עצמו, הוא גם מעדכן את מניין הימים על לוח התצוגה שעליו משובצות ספרות מנייר. בבקרים של ימי השבוע, הוא מתעורר, יוצא מהאוהל, לובש את מדי בית הספר הבריטיים, מצחצח את שיניו במקדונלד'ס, ונוסע כשעה ברכבת התחתית לבית הספר שבפרברי העיר. בשעות אחר הצהריים הוא חוזר ומכין שיעורי בית על המדרכה.
אותן "שביתות שבת", או "מחאות" כפי שקראנו להן, מחוץ לשגרירויות סיניות במדינות שונות היו אחד מסוגי המהלכים הרבים שיזמו מתרגלי פאלון גונג ברחבי העולם כדי להתנגד לדיכוי הבלתי אנושי של עמיתיהם המתרגלים בסין. הרדיפה החלה ב-20 ביולי, 1999 ומחיר הדמים כתוצאה מעינויים במעצר הלך וגדל, וממשיך לגדול גם כיום, בכל יום. חשוב היה לנו להפיץ את המידע, לספר לאנשים הסינים ולקהילה הבין-לאומית, על המתרחש – זו הייתה תקופה בה העולם כולו נשטף בשקרים שהפיץ אודותינו מנגנון התעמולה האגרסיבי של המפלגה הקומוניסטית הסינית.
אז עשינו כל שביכולנו. ערכנו משמרות נרות זיכרון, מסיבות עיתונאים ומצעדים גדולים. מתרגלי פאלון גונג אחרים הקימו ברחבי העולם אתרי אינטרנט ועיתונים עצמאיים, פרצו את "חומת האש הגדולה" של האינטרנט הסיני, התקשרו לתחנות משטרה ולבתי כלא והגישו בבתי דין בין-לאומיים תביעות נגד מבצעי פשעי הרדיפה. סיפרנו על הרדיפה לכל מי שהיה מוכן להקשיב – החל מהציבור הרחב, דרך פקידי ממשל ועד לתיירים סינים.
יכולת לראות את הסבים והסבתות המבוגרים האלו מחלקים עלונים בכיכר טרפלגר שבלונדון ובקמברידג', בדיוק כפי שיכולת לראות אותם גם מול מגדל אייפל שבפריז או מול בית האופרה בסידני. בנחישות וללא מורא, אף שהיו חשופים לקללות, ליריקות, להאשמות כגון "אתם מביישים את סין", ואפילו לסטירות, הם עמדו באומץ מול ההשפלות והמשיכו במשימתם יום אחר יום, שנה אחר שנה. כבר 17 שנים. תמיד בסבלנות כה רבה, עם מילות חמלה, הם מפיגים את השקרים ומספרים לעולם את האמת על מה שקורה לפאלון גונג בסין.
אף מחאה שקטה אחרת מחוץ לשגרירויות סיניות ברחבי העולם לא נמשכה זמן כה רב כמו זו הרצופה שבאתר בלונדון. לפעמים קבוצות אחרות למען זכויות אדם היו מופיעות וצועקות סיסמאות מול בניין הארט-דקו מעבר לרחוב. אבל גם כשעשו זאת, המודטים השלווים המשיכו לעמוד על שלהם – בישיבה. הם היו מגיעים בהתנדבות למשמרת שנקבעה להם בלוח הזמנים ותרגלו את התרגילים האיטיים של פאלון גונג, ממשיכים כל הזמן לשאוף לשקט נפשי בתוך ההמולה של התחבורה הלונדונית...
...
כשמניין הימים מחוץ לשגרירות הסינית הגיע ל-100, הגיע הזמן למצוא בלוח התצוגה מקום לסיפרה שלישית. הילד הקטן מוסיף חריץ פלסטיק חדש בשביל ספרות הנייר, ושואל את אמו: "אימא, מתי כבר לא נצטרך למחות כאן יותר?" תשובתה של האם הייתה פשוטה ובלתי נשכחת: "כשהרדיפה תסתיים".
עשר שנים לאחר מכן, ואוקיינוס מפריד בין הבן לאמו. האם עדיין פעילה בעניין – לפעמים לוקחת משמרת לילה ומשם הולכת בבוקר ישר לעבודתה במשרד שבמרכז העיר.
אבל הילד עזב. המסע שלו הוביל אותו אלפי קילומטרים, מהמדרכה בלונדון אל בימת העולם. טפטוף הגשם האנגלי הוחלף באורות הבמה המסנוורים. שאון האוטובוסים הדו-קומתיים התחלף בצליליה הנעימים של התזמורת. עוברי האורח הארעיים הפכו לאדונים ולגברות הממלאים את האולם כשהם לבושים במיטב בגדי הערב שלהם. התיירים הסינים שרומו על ידי התעמולה השקרית, אלו שנהגו לירוק ולקלל, הוחלפו בצופים סינים בקהל שהגיעו למופע, גאים בתחייתה של תרבותם המסורתית שבעבר כבר כמעט ואבדה.
הילד הקטן, שבעבר היה מוחה שקט, מצא קול עוצמתי – באמנות האילמת של הריקוד
האם אתם יכולים לדמיין את התרגשותו כשהמסך מתרומם בפעם האחרונה וחושף סצנה וסיפור מסין של ימינו? האם אתם יכולים לדמיין את רגעי השמחה והצער שלו, כשהנוסטלגיה של נער מתבגר ועשור של התמדה בגשם וברוח מציפים אותו שוב בן-רגע בעודו על הבמה? הוא חש כבוד וגאווה כמו גם שחרור מכך שהוא מסוגל לרקוד ולא רק בשביל עצמו, אלא גם בשביל אמו היושבת מחוץ לשגרירות, בשביל הסבים והסבתות עם העלונים שלהם, בשביל המיליונים שעדיין סובלים בסין מעינויים, ממעצרים ומדיכוי שלא ניתן אפילו לתאר, וגם בשביל המיליונים הרבים אפילו יותר ברחבי העולם השותפים לאמונה – שהטוב ינצח.
