לכל משטר או שיטה פוליטית יש מערכת של ערכים תרבותיים או אידיאולוגיים המהווים עבורו בסיס. לדוגמה, דונג ג'ונג-שו (מהמאה ה-2 לפנה"ס) סייע בהקמת מערכת שלטונית שדרשה מהשליטים ומאנשי הממשל בקיאות בערכים ובהגות הקונפוציאניים. בחינות השירות הציבורי נועדו לבחון את אופיו המוסרי של המועמד והן הפכו לגורם המכריע בקבלתו לתפקיד.
"כל בני האדם נבראו שווים", ו"זכויות טבעיות" הם ערכים אידיאולוגיים שעליהם מושתתות מערכות דמוקרטיות. זכויות וחירויות הפרט מרכיבות את היסודות של רבות מהחברות האלו.
במקרה של המפלגה הקומוניסטית הסינית, האידיאולוגיה המרקסיסטית-אתיאיסטית שלה גורסת שאנשים חייבים "להילחם בשמים, להילחם בארץ ולהילחם זה בזה", והיא מתמקדת ב"מלחמת המעמדות". היריבה המרה ביותר העומדת לנגד עיניה היא התרבות הסינית המסורתית, המושרשת עמוקות בתפיסות העולם הבודהיסטיות והטאואיסטיות.
מאחר שהמפלגה הקומוניסטית השיגה את כוחה במהפכה אלימה, חסרה לה הלגיטימיות של שלטון נבחר, והערכים שלה גם אינם משתלבים עם אלו של התרבות הדמוקרטית שבמערב. בה בעת, עם התמוטטות ברית המועצות גם האידאולוגיה הקומוניסטית איבדה את הלגיטימיות שלה. כך, לאחר עשורים אותם השקיעה המפלגה בהרס התרבות הסינית, למען הישרדותה, חיוני כעת שהיא תיצור תרבות משלה – סינים רבים מתייחסים אליה כעת כאל "תרבות המפלגה".
במשך אלפי שנים, צורות אמנות מסורתיות כמו מוסיקה וריקוד שולבו באורח החיים הסיני וביטאו נדיבות, יופי ומעלות מוסריות רבות נוספות. ואילו האמנויות שצומחות כיום בסין חדורות בתרבות המפלגה, וזה ניכר הן ברבדים הגלויים והן מתחת לפני השטח.
המפלגה גילתה שאת הנושאים המסורתיים ניתן להחליף באידיאולוגיה האלימה שלה, כדי להפוך את האמנויות לכלי תעמולה עוצמתי. המטרה הבסיסית היא להחליף את שרידי התרבות הסינית המסורתית שעדיין נותרו במחשבתם של האנשים הסינים, בתרבות המפלגה, וכך להבטיח את כוחו של המשטר.
מטרתו של שן יון היא להחיות את הביטויים המקוריים והאותנטיים של התרבות והאמנות הסיניות המסורתיות. מופעי שן יון מחזירים לבמה את הערכים המסורתיים ששימרו ויצרו את הביטוי התרבותי במשך דורות כה רבים. העלאת המורשת האבודה וערכיה על הבמה חושפת מיד, מעצם הניגוד, את המפלגה ואת אידיאולוגיית המאבק שלה.
זו הסיבה לכך שהמפלגה הקומוניסטית מפחדת משן יון, וגם הסיבה לכך שבסין לא ניתן כיום לצפות במופע כזה.