מכל הריקודים שלי בעונה זו, הריקוד שבו אני לובשת את התלבושת הפשוטה ביותר, נותנת את ההופעה הקצרה ביותר ומבצעת את התפקיד הקל ביותר הוא זה שלמעשה גורם לי להרהר יותר מכל ריקוד אחר. קראו הלאה ותבינו מדוע...
גדלתי במזרח. כלומר, בחוף המזרחי של ארצות הברית. בוסטון, בולטימור והעיירה ברידג'ווטר שבניו-ג'רזי, שם אני, בטי, למדתי את ה-ABC, ביליתי מאות שעות בהפסקות כשאני תלויה על סולמות אופקיים וגיליתי את כל מנעמי הילדות האחרים.
אף על פי שמבחינה אתנית אני סינית, מעולם לא התעוררתי לריח לחמניות מאודות או לדייסת אורז עם פתיתי חזיר מיובשים וירקות כבושים. ארוחת הבוקר הייתה זמן שנשמר לקורנפלקס "לאקי צ'ארמס" (וואו, איך שאהבתי את הכוכבים הנופלים האלו). בלילות הקיץ הייתי מקציפה מילקשייק משלושה מרכיבים – שליש ממנו מסירופ תות. בחורף, ספל של שוקו חם היה המשקה שלי כשהייתי חוזרת מבית הספר והייתי מוציאה את סוכריות המרשמלו הקטנות מהספל מהר כל-כך שאף פעם לא הייתה להן הזדמנות להתמוסס.
לא יכולתי לחוות את הדברים שילדים סינים משתוקקים להם, במרחק של יבשות ממני, במהלך תקופת הקיץ או בקיפאון של החורף, אבל ידעתי על תענוג אחד מעבר לאוקיינוס שלא יכולתי להשיג... ומאוחר יותר הבנתי שבגלל סיבות מצערות יותר מאשר מרחק, הוא יישאר לעולם בלתי ניתן להשגה.
סוכרייה מהודרת
בצפון סין, כשמזג האוויר מתקרר וחגיגות ראש השנה מתקרבות, סוחרי רחוב מציעים ממתק מסורתי שנקרא "שיפוד עוזרד מצופה בסוכר". בשפות מערביות, השם נשמע ארוך ומייגע, אבל בסינית מדובר רק בשלוש הברות מתוקות. "טאנג-הו-לו" (糖葫芦) שמשמעותו המילולית "דלעות מסוכרות". אולי זה נקרא כך מפני שכשהם מנוקבים יחד על שיפוד במבוק, פירות העוזרד העגולים דומים לדלעות – אם כי לדלעות מזוגגות בצבע אדום, כמו כאלו שכנראה גדלות רק על עצים ב"ארץ הסוכריות האוריינטלית".
אומרים על הטאנגהולו שהוא השילוב המושלם בין עוזרד מכווץ שפתיים לסירופ שנדבק לשיניים ובין פרי רך לקליפה פריכה. מדוע אני אומרת "אומרים על"? כי מעולם לא טעמתי כזה. התיאורים האלו הם מזיכרונותיה של רקדנית עמיתה ושותפה לחדר שגדלה בסין. אפילו כשניסתה למצוא את המילים לתאר בפני את התענוג הזה, המילים שלה כבר לא היו ברורות יותר בגלל הרוק שמילא את פיה.
כבר לפני שני מסעות הופעות באסיה – כן, מסלול סיורי ההופעות הן אחת הדרכים שמשמשות את אמני השן יון לעקוב אחר השנים החולפות – אחד מהיעדים התיירותיים שלי היה להתנסות בקסם הטאנגהולו. אז, כמו היום, השן יון לא הורשה להופיע בסין. אבל בכל עונה אנחנו מקבלים בטייוואן בעלת התרבות הסינית ברכת "ברוכים הבאים" חמה במיוחד. אך לאחר חודש וחצי של חיפושים בשווקי היום ובשווקי הלילה, בין ההופעות, הבנתי ששיפודים טייוואניים מצופי סוכר מגיעים רק עם תותים, עגבניות שרי צבעוניות, קיווי, קרמבולה, פיטאיה (פרי הדרקון), גויאבה וכדומה. אקזוטי, אבל לא מה שחיפשתי. אבל יש בזה היגיון: חוג הסרטן (החוג הצפוני, העובר בין היתר בטייוואן) אינו המקום לחפש שיחים צפוניים כמו עוזרד. אז שילמתי 50 דולר טייוואניים, (כ-6 ש"ח), נגסתי ועשיתי סלפי עם שיפוד הדומדמניות שלי. אבל למען האמת, זו משימה שלא ממש הושלמה.
חלום קטן שלי
רבים מהצופים שלנו אמרו שצפייה בשן יון היא כמו להיות בחלום, ועבור רבים מאתנו האמנים, השן יון הוא המקום בו חלומות מתגשמים. חלומות גדולים כקטנים. בעונה זו אני משחקת תפקיד נדיר של מוכר סוכריות בקטע הריקוד העלילתי "בחירה של ילד", בו אני מקבלת שפע של הזדמנויות עם טאנגהולו . אחת מלקוחותיי היא יתומה, רגע לפני שהיא מגלה אמת טרגית. ב-1999, הוריה היו בין מיליוני האנשים שתרגלו בשלווה את שיטת התרגול הרוחנית פאלון דאפא, כשהמשטר הקומוניסטי פתח ברדיפה אכזרית נגד שיטת התרגול ונגד מתרגליה. הם, כמו רבים רבים אחרים, נרצחו בשל אמונתם. הרדיפה המתמשכת קרעה לגזרים עד היום אין-ספור משפחות, והסיפור הזה הוא רק דוגמה אחת לכך.
אז התינוקת שלהם נשארה ללא זיכרונות מהוריה או מהאמונה שבגללה הם נרצחו. יותר מעשר שנים לאחר מכן, מתוקה ותמימה, היא מגיעה בדילוגים כשהטאנגהולו שלי לוכד את עיניה. נגיסה אחת זה כל מה שהיא מקבלת לפני שהיא טועמת את האמת המרה ביותר; העבר נחשף בפניה בסופו של דבר באמצעות תצלום. אז הילדה מעיזה לצאת למסע חיפושים. לאורך הדרך, היא פוגשת חברים ותיקים ומגלה אומץ, אמונה ותשובות חשובות מאוד.
***
ובאשר לי, במהלך עונת ההופעות הקרובה ארקוד ואמכור (ואמכור שוב) מאות טאנגהולו עם להקת השן יון ברחבי קנדה, ארה"ב ואירופה. לא משנה כמה מרים וקשים ללעיסה, או כמה מתוקים ופריכים הם יהיו, עדיין אטעם אותם רק בדמיון שלי, לפחות בינתיים.
יבוא יום ונביא את השן יון לסין. נציג תרבות מסורתית אותנטית בארץ מולדתה. וכשהיום הזה יגיע, אוכל לסמן "V" על כמה מהחלומות שחשוב לי להגשים בחיי – חלומות קטנים וגדולים.
