אגדות סיניות מתארות פעמים רבות דמויות הנושאות דלעת – רופאים שמימיים השתמשו בהן לטיפול בחולים; טיֵה-גוּאָי לי, אחד משמונת בני האלמוות בטאואיזם, נהג תמיד לשאת דלעת מוזהבת תלויה מעבר לכתפו; והנזיר יוצא הדופן ג'י גונג מעולם לא הניח לכד היין שלו, שהיה עשוי דלעת, למוש מצדו. לנזיר השיכור לו ג'י-שן, שכיכב באחד מקטעי הריקוד של שן יון ב-2011, הייתה דלעת קשורה למותניו. האלה צ'אנג-אה, שהופיעה בקטע שן יון ב-2007, שתתה מדלעת שיקוי קסם וכתוצאה מכך התעופפה לירח.
הדלעת היא צמח מטפס ממשפחת הדלועיים (Cucurbitaceous) הכוללת גם את הקישוא ואת המלון. דלועיים טריים מכוסים בקליפה ירוקה רכה ונאכלים כירקות, ואילו דלועיים בשלים הם בעלי גוון צהוב-מוזהב. הקדמונים עיצבו מהדלעת אגרטלים ובקבוקים לאחסון אבקות הרחה והן שימשו גם בתור מכלים לאחסון מים, תרופות ומשקאות חריפים. בקבוקי דלעת מסוגלים לשמר את טעם היין לפרקי זמן ממושכים במיוחד. בספרי רפואה עתיקים נכתב כי יין הנשמר בבקבוק דלעת יכול להקל על דלקת, לשפר את הראייה ולסייע בעיכול.
בפנג שווי מאמינים כי לדלעת יש יכולת לסלק רוחות רעות. שמה הסיני של הדלעת – הוּ לוּ (Hu Lu) – זהה בהגייתו למילים 'הגנה' ו'מזל טוב'. אולי זו הסיבה לכך שהקדמונים התייחסו לדלעת כאל קמע של מזל טוב, ונהגו לתלות אותן על משקופי הדלתות או לשאת אותן עמם כדי להדוף את הרוע.
