בסין העתיקה, מרכבות שימשו ככלי רכב חשוב בשדה הקרב. הן הופיעו בתקופת שושלת שיאה (Xia) בסביבות 2000 לפנה"ס, ושימשו להובלת חילות רגליים וכלי נשק בשדה הקרב.
מרכבות סיניות נשאו על פי רוב שלושה חיילים. המפקד ישב בצד השמאלי, הלוחם בצד הימני והרכב במרכז. רַכָּבים בעת העתיקה נדרשו לעבור הכשרה מיוחדת ב-יוּ (Yu) – אמנות הנהיגה במרכבה. יוּ נחשבה לאחת משש האמנויות שבהן חייב היה לשלוט ג'נטלמן אמיתי כחלק מהחינוך הקונפוציאני.
בימים הכאוטיים של שושלת ג'ואו המזרחית (221-770 לפנה"ס), כוחו של מנהיג נאמד בהתאם למספר מרכבות הקרב שהיו ברשותו.
מרכבות קרב צוידו במערכות הגנה כמו שריון ומגנים מעור. כלי הנשק שלהן כללו חץ וקשת ו-גֶה (ge), פגיון-גרזן ששימש לתקיפות קצרות טווח נגד מרכבות האויב. יחידת מרכבות טיפוסית כללה שלושה לוחמים עטויי שריון, 72 חיילים רגליים ו-25 אנשי תמיכה - צוות של 100 לוחמים.
אך גוף המרכבה הקשה על ההיגוי והיא התאימה רק ללוחמה בשטח שטוח. בתקופת שושלת האן (206 לפנה"ס – 220 לספירה) המרכבה הסינית הוחלפה בחיל פרשים ובחיל רגלים קלי התנועה.
מרכבות קרב נשאו גם כרזות, דגלים ותופים כדי לשמור על תקשורת בין המרכבות ולהעביר ביניהן הנחיות.
תופים אלה מוצגים במרכבות הקרב המשמשות במופעי שן יון. תופים סיניים עתיקים אלה היו חשובים להעלאת המורל, להפחדת האויב ולהעברת הנחיות לגבי שינויי מבנה משוכללים ומהירים בשדה הקרב.
