מהעיתונות: הרקדנית הראשית לין-ג'יה הואנג
המגזין "טעם החיים" (Taste of Life) הוא מגזין לייף סטייל יוקרתי דו-לשוני (סינית ואנגלית) מוביל בצרפת ובקנדה. המגזין מוקדש לגישור בין מזרח למערב, באמצעות ההערכה המשותפת ליופי ולאלגנטיות, העומדת בבסיסן של שתי המסורות.
לאחרונה פורסמה במגזין כתבה שהוקדשה לרקדנית ראשית של שן יון, לין-ג'יה הואנג, הרוקדת בלהקה מאז 2009. ב-2016 היא זכתה במקום השני (בקטגורית הנשים) בתחרות הבין-לאומית של טלוויזית שושלת טאנג החדשה לריקוד סיני קלאסי. בעונה האחרונה היא סיירה עם להקת שן יון הבין-לאומית במזרח אסיה ובאוסטרליה.
מתוך הכתבה "העוצמה שברכות" שפורסמה ב-"טעם החיים"
המופע של להקת אמנויות הבמה שן יון הוא חוויה המשנה חיים, שבמובנים רבים מתעלה מעבר לתרבות הסינית. המופע נוגע באנשים בדרכים שונות, החל מהצופים בקהל ועד לרקדנים המרחפים על הבמה, ומעניק להם תובנות שהן בה בעת מוכרות אך נשכחות. עבור הרקדנית הראשית לין-ג'יה הואנג, זרע הגילוי העצמי שהוליד שן יון נטמן עוד לפני שידעה שהיא רוצה לרקוד. הסיפור שלה על האש והמים משקף לא רק את עוצמתו של שן יון לעורר השראה, אלא גם את יכולתה של הלהקה להוביל את הואנג להיות מי שהיא באמת נועדה להיות.
הואנג פגשה לראשונה את שן יון כשהייתה בת 15, באולם בטייפה – זיכרון שנחקק הודות לקפיצות, לסלטות וליכולות האתלטיות של הרקדנים הלוחמים.
"בהתחלה, כשרציתי ללמוד ריקוד סיני קלאסי, זה היה למעשה בגלל שחשבתי שהתנועות של הרקדנים הגברים ממש נהדרות", היא אומרת. כנערת "טום-בוי" היא הצטיינה בכל ענפי הספורט בהם נהגה לשחק עם אחיה.
לאחר המופע, אביה הביט בבתו הקורנת מאושר ושאל אותה אם תרצה לרקוד, שאלה שהייתה כמעט רטורית.
“מיד כשהגעתי הביתה הגשתי מועמדות לאקדמיית פיי טיאן לאמנויות”, מספרת הואנג, בהתייחסה לאקדמיה שבסיסה בניו יורק, שהכשירה רבים מהרקדנים הטובים ביותר של שן יון. “אני זוכרת ששלוש פעמים שלחתי את המועמדות עד שבסופו של דבר קיבלתי תשובה”.
כשהגיעה לניו יורק, להוטה ללמוד את הטכניקות בעלות האנרגיה המתפרצת של הבנים, היא נאלצה להתמודד עם מציאות שונה.
“נזכרתי פתאום שאני נערה, שלא אוכל ללמוד את כל התנועות הנהדרות האלה של הרקדנים הבנים”, היא אומרת.
"כשהגעתי לארה"ב, אף על פי שהיה לי שיער ארוך אסוף, עדיין רבים חשבו שאני בן" היא מספרת. "באימונים נדרשנו לאסוף את השיער בקוקו מתוח. לכן, מחוץ לשעות האימונים, כולן מפזרות במהרה את שערן כדי לתת לקרקפת לנוח, אבל לא הייתי רגילה לשיער פזור".
אף על פי שהשינוי שלה היה הדרגתי, המסע הביתה ב-2014, במסגרת סיבוב ההופעות של שן יון הביא עמו תגלית מפתיעה למשפחה.
"קרובי משפחתי וחברי הגיעו כולם לצפות במופעים שלנו", היא אומרת. "מלבד ההורים שלי, איש לא זיהה אותי על הבמה. אפילו אבי אמר שהוא סוף סוף ראה 'בת' על הבמה”.
עשור חלף מאז שהואנג החלה לרקוד, והערכתה לשן יון גדלה ככל שהתעשרו החוויות הבלתי נשכחות שחוותה במסעותיה ברחבי העולם, כשהיא מעוררת השראה באמצעות אמנות קלאסית.
קשה לדמיין את הואנג כפי שהיא מתארת את מי שהייתה בעבר, במיוחד לאור הדרך בה היא מתהלכת בקלילות ובחן – שינוי שבאמת החל עם הבנה חדשה.
“בעבר, כשאנשים אמרו שבימי קדם נשים היו טובות, חכמות ועדינות, נראה היה שהן לא היו מסוגלות לעשות דבר”, היא אומרת. “אבל למעשה, זה לא היה כך. היו נשים כמו מולאן ומו גוי-יינג – למען אביהן או המולדת, הן יכלו לעשות את מה שהגברים יכלו לעשות. הייתה להן היכולת. כשלא היה צורך, הן לא התפארו, אלא נהגו בצניעות. אך כאשר התעורר צורך, הן הצטיינו מעל כולם”.
יש האומרים שנשים הן כמו מים, שנראים רכים וחלשים. אבל החכם לאו דזה חשב אחרת, ותאר בספר הטאו את המים ככוח העוצמתי ביותר. “המים בקלות מועילים לכל ללא מאבק”, הוא כתב. “אין דבר בעולם שרך יותר מהמים, אך אין דבר המתגבר טוב יותר מהם על הקשה והחזק. זאת משום שדבר אינו יכול לשנותם”.
מסעה של הואנג עם שן יון עזר לה להבין את עומקה של חוכמה עתיקה זו.
“המים ענווים,” היא אומרת. “ניתן להתאים אותם לכל סביבה ולכל פני שטח, הם תמיד מזינים אחרים בשקט. המים הם הרכים ביותר והחלשים ביותר, אך הם גם יכולים להכניע את החזקים ביותר. אם אנשים מודרניים לא מבינים עקרונות אלה, הם יטעו בהבנת התרבות הקדומה ויחשבו שנשים תמיד היו תלויות באחרים. למעשה, לאישה יש העוצמה שלה, ויש לה היכולת לדאוג לאחרים טוב יותר”.
המסע של הואנג, המשלב בין ריקוד סיני קלאסי לצמיחה אישית, הוא כמו נהר, עדיין בזרימה. היא אומרת שהיא מצפה בהתלהבות לעונה הבאה של שן יון, להופעות ולתהליך של עיצוב דמויות חדשות לתוכנית החדשה.
